<h1>ספר החינוך מצוה תצ"א</h1>
<h2>דף טז:</h2>
למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי המצוה הזאת שיהיו אלה הדיינין מדרגה עליונה ממדרגה, וזה שנעמיד בכל עיר ועיר עשרים ושלשה דיינין מקובצין כולן במקום אחד משערי המדינה הראוייה לזה המניין, וזאת היא סנהדרי קטנה, ונעמיד בירושלם בית דין גדול משבעים דיינין ונעמיד אחד על השבעים ההם והוא הנקרא ראש הישיבה, והוא אשר יקראו החכמים נשיא כמו כן, ויהיו כולן מקובצין במקומן המיוחד להם, ומקום שהוא מעט המנין שאינו ראוי לסנהדרי קטנה יעמידו בו שלשה ישפטו הם הדבר הקטן והדבר הקשה יביאון למי שהוא למעלה מהם, וכמו כן ימנו נוגשים בעם הסובבים בעיר בשוקים וברחובות יביטו עניני בני אדם בסחורת ממכרם ומקחם עד שלא יהיה ביניהם העוול ואפילו בדבר מועט. והמצוה שבאה בזה הוא אומרו יתברך [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ולשון ספרי, מנין שממנין בית דין לכל ישראל, תלמוד לומר שופטים ושוטרים, ומנין שממנין אחד על גבי כולם, תלמוד לומר תתן לך, ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט, תלמוד לומר בכל שעריך, רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפלה המצוה למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתברך למשה ע"ה [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש, ואמרו זכרונם לברכה [ספרי בהעלותך] כל מקום שנאמר לי הרי הוא קיים לעולם, וכן [שמות כ"ח] וכהנו לי וגומר, כלומר שהיא מצוה נצחיית ואינה לפי שעה אבל יהיה זה עוד כל ימי הארץ. שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתינו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב תדבק בהם הטוב וישמח יי' במעשיו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהגדול שבשבעים יושב למטה מן הנשיא והוא הנקרא אב בית דין, ושאר השבעים יושבין לפי שניהם וכפי מעלתם קרוב לנשיא, כלומר שכל הגדול מחברו בחכמה סמוך לו יותר, והשוין בחכמה הולכין בהן אחר רוב שנים, וכולן יושבין בעיגול עשוי כמו חצי גורן עגולה כדי שיהו רואין כולן אלו את אלו, ועוד מעמידין לפניהם שני בתי דינין של עשרים ושלשה ועשרים ושלשה, כת אחת מהן על פתח העזרה וכת אחרת על פתח הר הבית, והגדול שבכל כת וכת ראש לכת שלו, ואין מעמידין בסנהדרין בין גדולה בין קטנה אלא אנשים חכמים ונבונים בחכמת התורה, יודעין גם כן קצת משאר החכמות כגון רפואות וחשבון תקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים כדי שיהו יודעין לדון העם בכל דרכים אלו אם יצטרכו לכך, ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים הראויין להשיא בנותן לכהונה, שנאמר במשה [במדבר י"א] והתיצבו שם עמך ודרשו זכרונם לברכה [סנהדרין ל"ז ע"ב] בדומין לך. ואין מעמידין סנהדרין לעולם בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה אלא סמוכין, ומשה רבנו סמך לתלמידו יהושע בידיו כמו שכתוב [במדבר כ"ז] ויסמוך את ידיו עליו, וכמו כן סמך לשבעים הזקנים שאסף אליו, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים עד סוף כל הסמוכים, ואמנם הסמיכה בכל הדורות לא היתה ביד כמו סמיכה של משה אלא שהיו בודקין אותו שהיו רוצין לסמוך אם היה בקי בחכמת התורה ואם היה שכלו בריא ושלם ואם הוא איש אוהב אמת ושונא העול וכל ענינו, ואחר חקירה רבה בענינו ובחכמתו אומרין לו שלשה חכמים סמוכים או אפילו כשאחד מהן סמוך, הרי אתה סמוך וקורין לו רבי מאותה שעה והיה לו רשות לאחר מיכן לדון אפילו דיני קנסות, ודין זקן מופלג וסריס וסומא אפילו באחת ומי שאין לו בנים שאינן ראויין להיות סנהדרין, ודין מלכי בית דוד שדנין ודנין אותן, אבל לא מלכי ישראל לפי שאינם בחזקת כשרות כמו הם, ודין עד אימתי יושבין בדין סנהדרי גדולה או קטנה ובית דין של שלשה, ויתר פרטיה מבוארין במסכת סנהדרין.
ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה אבל לא בחוצה לארץ לפי שאין סומכין בחוצה לארץ, אבל מכל מקום כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ, וזהו מה שאמרו זכרונם לברכה [מכות ז' ע"א] סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ואולם אין להם רשות לדון בדיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא בזמן הבית ובזמן שיהיו סנהדרין קבועה בירושלם, וזאת אחת מן המצות המוטלות על הצבור כולן שבכל מקום ומקום, וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב' ע"ב] ולא קבעו להם בטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת, ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה בהם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו, ואלו הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חביריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו וינוחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו לבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב [דניאל י"ב] והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.
